1
כשמדברים איתי על מיקרוקוסמוס אני מבין מיד שמנסים למכור לי ביוקר משהו שאני לא צריך. גם את זה, כמו כל מה שאני יודע על מילים וטבע האדם, למדתי מהאלגוריתם. עולם שלם בזעיר אנפין לא רק סותר כל הגיון פיזיקאלי אלא מלמד שלפניך, כמעט בוודאות, נוכל בעל נטיה לאלימות, דלקות חניכיים, תאווה לא מרוסנת לבורקס וטעם ספרותי ירוד.
רחובות הרצליה פיתוח נושאים עדיין שמות של תעשיה אחרת, של זיעה ופנים מפויחות ומכונות רועשות שאין לבטוח בהן, שרידים אחרונים בעולם שמתכחש לעברו. אני הולך בצעדים מהירים דרך רחוב המנופים, רחוב הסדנאות, רחוב גלגלי הפלדה: ממלכה זוויתית ובוהקת שנעקר ממנה כל דבר מקומר ורך. קירות המראה של המגדלים הגבוהים מטילים ביניהם את אור השמש ויוצרים על המשטחים המרוצפים שלמרגלותם אגמים זוהרים. אני מדלג ביניהם כמו במשחק קלאס עצום ומאהיל בידי על עיני, חולף על פני יָקִימוֹרִי, ניצת השקד, סימה מסעדת פועלים, לָה פְּרִימָוֶורָה. את חומרי הגלם מספקות עכשיו עשרות מסעדות ובתי קפה והתפוקות זורמות בדממה בצינורות אלקטרוניים, חשאיים, אל חוות שרתים עלומות מעבר לים.
בלובי הבניין יושב שומר מאחורי דלפק עץ מהודר ובגבו מוברגות לוחיות פרספקס עם שמות החֲבָרוֹת, מוכנות להחלפה מהירה אחרי שיגוז החלום. אני שם לב שכולם, כמו שם החברה שלי, מולחמים משתי מילים באנגלית. אוֹפְּטִיגָארְד, נֶטְרוֹאד, סְמָארְטלִיפּ, דָאטָהסֶייף. זאת התורה השיווקית המסתורית, משהו שגורם לשמות להישמע מכובדים ומעוררי אמון באוזני לקוחות לבושים בקפידה במדינות צפוניות, קרירות, ומביא אותם להנהן: יֶס, יֶס, נראה לי שנקנה את המוצר הזה. חברות הסטארט-אפ הן בזבוז מפואר, מופע ראווה של הטבע כמו עננת זרעים שמופצים ברוח על מנת שאחד ממאה יקלט באדמה. הזרע שינבט לבסוף ידבר תמיד בשבח תבונתו ולעולם לא יזכיר את תזמונם המקרי של הרוח, האדמה, הגשם, החרקים. אבל אלה מחשבות שאסור לחשוב.
קיר זכוכית עצום פונה אל חדר כושר שם משחזרים יושבי המשרדים את גופניותם ומחקים את תנועות עבודת הכפיים הישנה בבגדי ספורט זרחניים ויקרים. לקול המוזיקה הם מניפים סלי פחם, מלבים את האש במפוח, מושכים דלי מים מהבאר ומביטים בעצמם בהנאה במראות. אני חולף על פניהם, מגלגל את השמות על לשוני ומערבל אותם בזמן שהמעלית עולה לקומה הארבע עשרה. אוֹפְּטִירוֹאד, נֶטְסֶייף, סְמָארְטְגָארְד, דָאטָהלִיפּ.
על הדלת השקופה מוטבע לוגו כחול, לב עשוי אותיות זעירות וענוד טבעות כשל שבתאי, ומאחוריה נגלית לעיני אָלגוֹמַָיינְד בכל יופיה המפעים. פתיתי אבק זוהרים באור הסתווי הרך שחודר מהחלונות ומסתחררים באוויר כאדים העולים מהשטיחים השחורים. איי שולחנות עבודה אפורים נטועים במישור הגדול, ואני מדמה כי מעבר לקו האופק נסתרים עוד ועוד מהם, עד אין סוף. מחלקת משאבי אנוש פיזרה ברחבי הקומה פּוּפִים, ספות צבעוניות, טרמפולינות וקוֹרקינטים ממונעים להגברת שביעות הרצון והתפוקה, תחת הסיסמה "באלגומיינד נותנים את הכל ומתפנקים בגדול". אני שואף אל תוכי בעונג ניחוח מחשבים מתכתי מהול בקפה, טוסט עם נוטלה, שמפו שטיחים ואותו ריח מתוק ועדין של כסף שלא עושה מעצמו עניין. אם הייתי יכול להשיג תמצית כזו הייתי מתמרח בה בלילות ובסופי שבוע ונזכר בכל האנשים שנרתמו להגשים את החלום שלי.
ראשים נזקפים וחיוכים נעטים כשאני נכנס. החלטות מיידיות צריכות להתקבל: האם להסתובב ולחייך אלי או להמשיך להביט במסך? מה נאצל יותר – הפגנת חיבה לבוס או דבקות בעבודה עד עיוורון לכל מה שסובב אותך? נעים לראות שכולם עיצבו את המטר-שישים-על-מטר של מלמין יצוק המוקצים להם בנגיעות אישיות, כמצופה מעובדים. הציבו צעצועים קטנים, הדביקו תמונות על מחיצת המתכת המחוררת שבינם לבין השכנים, אולי גם כמה שירים וקקטוס זעיר, הוכחות לתודעה מעניינת המתפרשת מעבר לגוף המקליד. העובדים המתוחכמים יותר צופים בי, מתמתחים כאילו לא החליטו עדיין מה יעשו ומתזמנים את הליכתם כך שיגיעו מיד אחרי למטבחון. איריס, מנהלת התמיכה, מגיעה למכונת הקפה יחד איתי ומספרת על הבעיות שצצו מאז אתמול. מוקד שירות לקוחות של חברת סלולר דיווח על זיהוי שגוי של שלילה כפולה ב"אני לא מתנגד לשמוע על שדרוג", קריאת שירות מהשב"כ על חכמולוג שהתבדח עם חבר "מעזה יצא מתוק" ואיזה מקסיקני הוצא להורג בטעות בשל מבנה תחבירי נדיר בהתכתבות וואטסאפ. "נו, טוב", אני אומר ביובש, "שבפעם הבאה יתנסח יותר בבהירות". כולם צוחקים בקול ומתכנת אחד מנגב דמעות וממלמל: "גדול, גדול". אהבה תחת יחסי מרות מרה לפעמים מבוז, אבל היא כל מה שיש לי בינתיים.
2
לאנשים יש דימוי רומנטי אך שגוי של ממציא חיוור המגיח ממרתף אחרי שנים ומנופף בנוסחה פורצת הדרך. את הרעיון לסטארט-אפ שלי, כמו כל הרעיונות הגדולים, שאבתי מצורך יומיומי שאין בנאלי ממנו. מארק צוקרברג היה ביישן, רצה להכיר בחורות והיום הוא צוחק על כולם ממרומי פייסבוק. אז אני אמנם לא צוקרברג אבל בדרך, כפי שכבר נכתב בגיליון "ארבעים המשפיעים מתחת לגיל ארבעים", מתחת לתמונתי עם המבט הנחוש וחיוך צחור, מחבק כרית לב אדומה. חלוץ חישוּבִיוּת הנפש, קראו לי שם. דיברתי יפה על היותה של היזמות הציונות המודרנית, וכפי שאבותינו עלו לארץ, יבשו ביצות, נלחמו והקימו מדינה עכשיו הגיע תורנו, הסטארטאפיסטים, לשאת בעול. "ריגשת", כתבו לי אז בטוקבקים, "מלך", "תותח".
עמדנו במרפסת השירות, שם ניקיתי את המסנן של מכונת הכביסה מסיבים ומשקעי סבון עתיקים, והודעתי לאשתי שאני לא אוהב אותה. היא הביטה בי בין החפצים המגובבים, חשופה ועצובה כפי שלא ראיתי אותה מעולם, מעכלת אולי לראשונה שהיא עזובה לנפשה. אחרי כמה שניות היא ננעלה בחדר השינה ומשם התחילה להסתמס איתי. אני לא מאמינה, ממתי זה, אז אף פעם בעצם לא אהבתי אותי, אז חיינו בשקר כל השנים, קללות, אולי בכל זאת, הרי לא יתכן. עניתי לה בלאות, לפעמים מייד ולפעמים חיכיתי שעה. ממזמן, לא רציתי לפגוע בך, זה לא ילך, אני מבין שאת נסערת, אולי נמשיך את הדיון בהזדמנות אחרת. כך זה נמשך עד הבוקר. קצת אחרי שבע קמתי מהרצפה, פתחתי את התריסים והעולם נשפך פנימה ביופי מופרז, כמו ציור ילדים. עננים לבנים בהקו על רקע שמיים כחולים עד גיחוך, בדיוק אותו כחול שבחרתי אחר כך ללוגו החברה. אפף אותי ריח חריף של גזעים רטובים, וציפורים לא מוכרות שרטטו נתיבים עקלקלים בשמיים, צוללות ונוסקות כמו פונקציה ממעלה רביעית. "אז מה אתה מציע שנעשה?" היא כתבה בשבע וארבעים.
היום אני כמובן יודע שהמילים האלה הן אינדיקציה ברורה, ברמת וודאות של למעלה מתשעים וחמישה אחוזים, לתבוסה של הלקוח ועת לדחוף לו חבילה יקרה עם התחייבות לטווח ארוך, אבל אז נכנסתי לחדר השינה וחיבקתי אותה בחמלה. הרחתי ריח קלוש של מרכך שיער וראיתי את שיערה הבהיר מתפלג ומותיר שביל קרקפת מפותל. העברתי את אצבעי ברכות לאורכו והיא נרעדה. בקיצור, המהלך השגוי עלה לי בשנה וחצי מהחיים והמון כסף, שלא לדבר על עוגמת הנפש אותה עורכי הדין העריכו בכפל ההוצאות הישירות אם לא למעלה מכך, אבל, כמו שאומרים, מעז יצא מתוק.
התחלתי להתעמק בשאלה איך מבינים את הדבר הזה הקרוי אדם ומדוע כולנו הולכים בערפל סמיך ומנסים לשווא לפלח אותו בחרב. הגעתי למסקנה שהמפתח לנפש הן המילים הנאמרות ונכתבות אל הזולת, ולכן עלי להיות הבעלים החוקי של כל השיחות בעולם. מחשבות הן חסרות ערך, מופקות בקלות מופרזת ומיד מתפוגגות. דיבור אל העולם מזוהם מדי מחישובי תדמית, מכוון אל הנצח. השיח עם האחר הוא הזירה הגדולה בה נחשפת האמת. חישוב פשוט העלה כי אדם שופך על נמענים שמונת אלפים מילים ביממה בממוצע, כלומר ממש לא ביג דיל מבחינת נפח אחסון ורוחב פס, גם כשמכפילים בשבעה מיליארד.
עוד הבנתי, וזאת הגאונות אם יורשה לי, שאין סיבתיות בעולם, אלא רק קוֹרֶלציה. למה, למה, אנשים מתענים ושואלים כמו ילדים קטנים, כל הזמן למה, כאילו רק הסוד הגדול הזה עומד בינם לבין אושרם. אז הרי לכם הסוד: אין סיבה, רק שרירותיות עקבית וצוננת, כמו הִגיון של חתול. עם מספיק דגימות תגלה שתופעות מסוימות קורות תמיד כשאדם משתמש במילים מסוימות, בלי שום הצדקה מלבד עוצמתם של החיים. אז אפשר להקשיב לנתונים או להתמסר לקיום יבבני תוך הפרחת משפטים שמתחילים ב"אם זה היה תלוי בי", למרות שזה אף פעם לא תלוי בך. מצירוף שתי התובנות עולה, לכן, שכדי להבין מה אדם רוצה יש לפורר את מילותיו לחלקיקי אישיות ומצב נפשי להם אפשר להצמיד ערך מספרי תקני וחד משמעי. רק כך אפשר יהיה לנתח רחשי לב של מיליארדי אנשים ולדלות מהם את המִתאם הסמוי, התשובה לשאלה הגדולה ביותר של הקיום, שהיא גם המקור העיקרי לחוסר יעילות ואי נחת.
את הגירסה הראשונה של התוכנה כתבתי בעצמי, מאחר והתִכנוּת נטבע בי כשפת אם. הייתי שליט נאור של שורות הקוד והכרתי את רגשותיהן הכמוסים, את הכרת הטובה על מהלך מעודן העושה מרובה בעזרת מועט, האדוות הקלות שהן מעוררות כשפונקציה נושקת לפונקציה, תחושת המלאוּת הישנונית של מערך טעון בנתונים. הן נשמעו לי בהתלהבות, לעסו את נשמתו של הזולת וירקו את תמציתו המכומתת. הזנתי אותן מכל הבא ליד כדי להשיג עוד דיוק, עוד ספרות אחרי הנקודה: אימיילים, תכתובות וואטסאפ, מסרים באתרי הכרויות, התכתבויות בירוקרטיות, האזנות סתר. אספתי בבולמוס מילים, באופן חוקי ולא כל כך, ועורכי הדין החליקו את כל מה שנדרש עם הרבה 'לא תהא כל טענה' ו'על אף כל האמור לעיל'. רק המעז מנצח, כמו שצוקרברג אמר.
בתחילה נאלצתי לשכור סטודנטים לספרות כדי שיוליכו את האלגוריתם בנתיבים הפתלתלים של אירוניה ומטפורות, אבל כעבור חודשים ספורים התוכנה עלתה עליהם מכל בחינה שהיא ויכולתי לפטר אותם כחוק בלי שימוע ופיצויים ולשכור במקומם עוד ועוד מתכנתים ואנשי שיווק. מתוך חילופי מסרים כאוטיים, זרועי אי-הבנות וכוונות מעורפלות, החלו דברים להתבהר, כאור בשולי הענן.
מצאתי כי יש צורך בלמעלה ממיליון ערכים שונים כדי ליצג את מלוא קשת הערגה האנושית. ניתוח מיליארדי שיחות חשף כשל חמור בשוק פענוח הזולת: למעלה משבעים אחוז מהמילים המשוגרות לא מובנות כראוי על ידי הצד השני. הבנתי שאני יושב על מכרה זהב.
כדי לבחון את הטכנולוגיה התחלנו בשוק של מוקדי שירות ושימור לקוחות בו עולם הרגש מצומצם וקל לבצע בקרת איכות. בשיחותיהם של צרכנים עם המוקד איתרנו בתוך שבריר שניה השתוקקות לתשומת לב, קמצנות, אימה משתקת משררה, ביישנות, תאווה מינית מתפרצת ובהתאם המלצנו על הצעה עסקית מיידית כדי למקסם את הכנסות הספק. הרגשתי כי העולם הולך והופך למקום טוב יותר. התרחבנו לתחומים אחרים בהם ניתן למנף את הנפש כמו יעוץ לדייטים אבל את הפריצה הגדולה מבחינת הכנסות עשינו במגזר הבטחוני, שם לא חסר כסף ופענוח כוונותיהם של אנשים הוא לא פעם צורך קיומי.
3
"פתאום הבנתי שהדו"חות הכספיים הם מיקרוקוסמוס של החברה שלנו", מתפייט סמנכ"ל משאבי האנוש ובוחש בריכוז את הקפה, מחמיץ את עווית התיעוב שאחזה בי. "ראיתי בדו"חות האחרונים שהולך לנו פיצוץ", הוא מלווה אותי ומעלה את סיכום החודש האחרון על מסך הלפטופ שלו. אכן, עסקי הנפש משגשגים בסְפרוֹת ירוקות והגרפים מטפסים כמו בוגונוויליה מוטרפת. "נראה לי שזה זמן טוב להגדיל את ההשקעה בפינוקים לעובדים, כדי לוודא שהם נותנים מאה חמישים אחוז". אני מאיץ את צעדי כדי שיצטרך להתאמץ להדביק אותי ברגליו הקצרות ומצביע בקצה הזרת על נתון סורר אחד, עליה בשיעור הנטישה בדרום-מזרח אסיה. "צריכים להיות זהירים לפני שמשתוללים עם ההוצאות", אני מעיר לנוכל בצינה, "זה מריח לא טוב".
אני מתיישב בחדר הפינתי שלי המשקיף על הקומה כולה ומתחיל לטפל בטרדות היומיום, ממקסם את כל הדרוש מיקסום וממנף את מה שניתן למינוף. זה לוקח לי שעתיים עד שאני יכול להתפנות לתשוקה שלי, למשימת חיי. כולם יודעים לא להטריד אותי עד אחר הצהריים, ואת השניצל עם הפירה והסלט בצד יניחו על מפתן הדלת. על מסך המחשב שוצף כל העת זרם המידע ממיליוני אנשים ונבלע בלוע המכונה הרעבתנית הרוחשת אהבת ביג דאטה, קשובה אל הרטט הרך של נתוניו של האחר, מזקקת את מהותו בדיוק מפליא ומבינה אותו טוב ממנו עצמו.
אני נמצא היום בסתיו של 2008. הכלל הנוקשה קובע כי אסור לנגוס מנות גדולות מדי מהזמן האבוד, לא יותר מיומיים-שלושה בכל יום, כדי לא להחמיץ תובנה קריטית. לפָני עוד שנים ארוכות של עבודה עד שאתלכד עם ההווה ואהיה אדם מתוקן.
יום ראשון העשרים ושישה באוקטובר נפתח בעצלתיים. הוראות מהבוס בעבודה להן עניתי בהתרפסות, התכתבות משועשעת עם השיננית כדי לדחות שוב את התור, שיחות בטלות עם חברים, נסיון להשיג משחה נגד פטריות, בקשה לביטול דו"ח חניה. אני מזין את כולם אל המודל. חיי הולכים ומתפרשים, שרשרת עגומה של אי הבנות והחמצות, אירועים שרובם נשכחו אבל בכולם היתה צפונה אמת שנעלמה מעיני.
אין בעיה! נתאם תור חדש כשתרגיש יותר טוב. בהנחה שתשרוד כמובן...
אני מנסה לשווא להעלות את דמותה של השיננית, ונזכר שמעולם לא הגעתי לטיפול. אינטליגנציה גבוהה, חוש הומור, אהבה שופעת, חמלה, משיכה מובהקת לגברים מצחיקים שמשתמשים במילים כמו 'לפיתה' ו'מרופט'. כמיהה לערפל, בולי עץ, אחו מופז. צפוי כי תאהב שירים של שימבורסקה. אני מכה בשולחן בתסכול, שולף מהמגירה את המחברת וחבילת העטים הצבעוניים ומסכם בצבע ירוק לקחים ראשונים להיום. שינניות. מרופט. אחו. שימבורסקה. במרחק נגיעה נמצאים כל העת זרים גמורים, יצורים גדושים שאי אפשר לשער איך נראה העולם בעיניהם, ובאותה מידה יכלו להמצא מעבר למרחבים אפלים. השיננית אבדה לעד אבל הנה, אני מתעודד, אנשים מקלידים מילים ומחליקים את אצבעם על מסך הזכוכית, מפיקים בהתמדה ג'יגה בייטים של נתונים, יום אחרי יום, פותחים כך לראשונה בהיסטוריה צוהר אל המסתורין של פנימיותם ומאווייהם הכמוסים.
אני חושב שאקרא למאמר שלי הרטוריקה של השתיקה
וואו, שם כל כך מיוחד. אנשים ימותו על זה.
אצל החברים לא מתגלה דבר חדש: נרקיסיזם, קנאה, חנופה, רגשי נחיתות. אני בוחש בשיחות בתיעוב, כמו מאכל לא אהוב בצלחת. היום כבר לא ארשה לעצמי לבזבז כך זמן על אנשים חסרי תועלת, שרצונותיהם כה שכיחים. הם הופתעו כשגזמתי אותם מחיי לפני שנתיים, התמרמרו מעט, אבל ודאי המציאו איזה הסבר שמחמיא לעצמם ונרגעו.
המטופל מתלונן על אדמומיות וגרד
אני מתרחק מהמקלדת ומהרהר דקות ארוכות ברופאת העור בעלת הנטיות האובדניות ובפצע הפעור בנפשה שחשף המבט המתמטי החומל. האם הייתי יכול, עם המילים הנכונות, להושיט לה יד אז במרפאה, לגרוף אל הגדה את כפיס העץ הנסחף במים אדירים? כמה עמוק הביט פרויד, איזה הישג אינטלקטואלי אדיר, אבל חוסר היעילות שבריקון ים היאוש בכפית, אדם יחיד בכל פעם, הכשיל אותו.
בעשרים ושבעה באוקטובר, כעבור שלוש שעות, אני נדרך ולרגע שוקל לדלג הלאה, אבל החובה מכריעה אותי. אני מזין התכתבויות ראשונות עם אשתי.
ראיתי היום פרח ורוד עדין פורח בסדק שבין אבני המדרכה וזה נגע לליבי
זה כל כך יפה ורגיש
הכל היה שם כבר אז, לפני עשור, פרוש לפני ומובהק מבחינה סטטיסטית: ערכי כנות אפסיים, עיניים מביטות בעצמן, צורך באחרים שיהיו תיבת תהודה למילותיה. אני מהנהן בעצב, ונזכר באושר שחשבנו שנפל בחיקנו, במזל הנדיר שחגגנו, בתמימות. אני מוסיף תובנות בצבע אדום: רגישות, פרחים ענוגים.
אני לא מתפלאת שהולך לך כל כך טוב בהייטק. באת מבית שמקדֶש ידע ואתה, כמו שאומרים, אילן שתול על פלגי מים.
אוי באמת, אמא. לא הכל קשור תמיד בך, את יודעת.
אהבתה גדולה מספיק כדי לאכל את אי אהבתו של הנמען אליה, בהסתברות של תשעים ושמונה אחוזים, מציין האלגוריתם ביובש, והספרות הקרות דוקרות את לבי. צמאון למעט הכרת טובה, תשעים ושניים אחוזים. התמודדות עם שברון לב באמצעות התבטלות ונדיבות. ובאמת, בהמשך היום היא מודיעה שקנתה לי מצעי פלנל ושמיכת פוך. אני מסיט את מבטי כדי לא לקרוא את האבחון שלי, רק אוסף ממנו דגימות זעירות בקצה שדה הראיה: תחושת עליונות, אכזריות, שכלתנות. כדי להעפיל מתהומות אישיותי נדרשים אלפי צעדים, אבל אני כבר בעיצומו של המסע.
העיקר שתהיה מאושר
אמא, אני כותב במחברת בעט סגול ומקיף בעיגול. מצעים. שברון לב.
קרן אור מהוססת מתלכסנת מהחלון, נחבטת ומתלבטת בין כתלי מסכי המחשב ונחה בעדינות על פני. אני מכופף את פרקי אצבעותי ומביט בציפורניים הכסוסות. בקרוב יתעורר המשרד בארצות הברית ויתחיל שטף הטלפונים מאנשי המכירות. אני מנקר בשיירי הפירֶה ומתאבל על כל המילים שלא יהיו בידי, שנות הילדות, שיחות שלא הוקלטו, פתק אבוד שיכול להטות בפראות את כף האלגוריתם. בחשש אני מעלה את הפרופיל של איריס. אלפיים מילים נצברו מאז הבוקר, אבל רק שבע נסובו עלי והבדיחה המוצלחת במטבחון לא הביאה לשינוי מדיד. מגובה השולחן לכדה מצלמת הטלפון הנייד את פניה היפות, שיערה החום הקצר, הריכוז הזה שלה שלא יאמן, עיניה שמשנות כל העת את צבען, כמו עיני תינוק. אהבתי אליה גואה, בלתי נסבלת. בלי ידיעתה הולך ונשזר בינינו חוט זהב, אבל האם היא עוד תהיה בקצהו כשיסגר המרחק? לפני שאצא אליה אני מנסה לעטות את מבט ארבעים המבטיחים מהעיתון ובוחן את דמותי בקיר הזכוכית שהדמדומים הפכו למראה. החיוך נראה מעושה ומאומץ פתאום, חסר את הקלילות הבוטחת של צוקרברג, ונדמה שמשהו שבור בי, משהו נחוץ מאד שאין לו תקנה. החיים האמיתיים, החיים היחידים אותם אני חי במלואם, נותרו מאחורי על המסך.