הדס חושבת רק על אֶרְנֶסְטוֹ, נושמת את ארנסטו, משתכשכת בחייו הסודיים והחד-פעמיים של ארנסטו. בונוס של חמשת אלפים שקלים מובטח לה אם לבבו ייפתח לקראתה ואהבתם תישא פרי. אביעד המנכ”ל יכנס את העובדים ויכה לכבודה בגוֹנג, מחלקת משאבי אנוש תדאג לעוגה ולבקבוקי יין, וכדרך המופנמים שנמשכים פתאום אל אור הזרקורים היא תאדים ותצחקק במבוכה אבל תחשוב לרגע שאולי כך היתה צריכה לחיות.
היא מספיגה את שערה הרטוב במגבת, ובהונות רגליה מתחפרות בשטיח השעיר. ארנסטו. השם פועם בפיה, חם ומלוח. לשונה עוברת בעדינות על האל”ף, מסתחררת בשובבות סביב לסמ”ך ואז מחליקה במהירות מרטיטת קרביים במורד הווי”ו. האותיות הרכות מתקערות בציפייה לקראת מגעה, כל אחת בתורה, ואז נענות לה ברטט נלהב, שולחות את חומן המיטיב לאורך מערכת העצבים. עוד מעט יתעורר, הרחק מעבר לאוקיינוס. עוד מעט ירטוט המיתר הדק הקושר אותם.
הדס מסיעה באיטיות את עיניה על החפצים הגודשים את הדירה עד אפס מקום. מבעד לחלונות נעטפת העיר בזוהר כחלחל חלומי. מגדלי היוקרה במערב רוכנים ויוצרים גומה בדיוק במידתו של כדור השמש, ערוכים לערסל את שקיעתו בתוכם. ציפורים ממהרות בשירה אל ענייניהן הדחופים. היא צובטת את התמונה על המסך ומתמקדת בסנטר ובצוואר המגולפים להפליא. כמה יפה ארנסטו בחולצה הלבנה שכפתוריה העליונים פתוחים. כמה נעים קולו המעושן הנואם על חירות ושחיתות. קוֹרוּפְּסְיוֹן, היא לוחשת את המילים הזרות, המכשפות. לִיבֶּרְטָאד.
ארנסטו ממלא את הווייתה מאז יצא אביחי, סמנכ”ל התוכן, מחדרו כשאגודליו תחובים בלולאות החגורה, בעל מטעים מודרני שממלא באי-רצון את חובת הרדייה בפועלים. אוויר המשרד נטען חשמל וחיוכים מדודים נעטו כשהתקרב. אצבעות נדרכו, המיית ההקלדה גברה.
“עילאי, איך הולך עם הבחורה?” אביחי נעצר בפתאומיות. עילאי מיהר להסיר את קשת האוזניות מראשו. קולו נשבר מעט כשענה, כמו חתן בר-מצווה בן ארבעים. “הולך בסדר, אבל ייקח לי עוד שבוע לפחות”.
“שבוע!” אביחי עיווה את פניו בסלידה.
ארבעים עובדי תוכן נטועים מול שולחנות אפורים בחברת הסייבר פּוֹאֶטִיק דִיפֶנְס אינטרנשיונל, המכונה PDI לשם קיצור. לכולם רקע מוכח בתחום השירה או הפרוזה וראשי כולם מורכנים אל המסך, טובלים באגמי אור ניאון עגום. הטכנולוגיה הייחודית של החברה משתלטת מרחוק על מכשיר הטלפון של היעד, מקליטה ומצלמת אותו בלי ידיעתו ושואבת את כל תנועות הנפש הקטנות המתועדות בזיכרון המכשיר, וכל זאת למען ביטחון המדינה, התאגיד או האיש העשיר. אלא שכדי לפתוח צוהר אל מאווייו הכמוסים צריך היעד לפתוח קובץ שיתקין בחשאי את התוכנה על מכשירו, ומלאכת הפיתוי הזאת היא ייעודה של חטיבת התוכן.
“מִקסום הערך ללקוח טמון בסינרגיה בין מיטב הטכנולוגיה למיטב המילים”, נוהג לומר בימי חמישי אביעד, ואז משלב את אצבעות כפות ידיו השמנמנות ומנופף בהן מעלה ומטה בפני מאתיים זוגות העיניים שמהם מורכב ההון האנושי של PDI. בכל פעם מחדש מוארת אז פיסת זיכרון במוחה של הדס: כך בדיוק הפיגה אִמהּ את פחדיה מצללי הלילה. הנה יונה! נופפה מותשת מול המנורה, ואז התירה את האצבעות וכופפה את פרקי האצבע והאמה במחוות ציטוט; והנה ארנב! והנה הדס, סופרת מבטיחה שכונתה בביקורת בעיתון “קול חדש ורענן בסיפורת העברית”, רוקמת מילים אשר ישדלו את היעד להוריד את הקובץ ולהמיט על עצמו את אסונו.
“שיר רגיל לא עבד אצלה”, הצטדק עילאי. העיתונאית שעליה הופקד עמדה לפרסם תחקיר שלפיו מיליארדר ידוע הוא תוקף מינית סדרתי, והטכנולוגיה נדרשה לחפור בנשמתה כדי לחשוף את מניעיה הנסתרים. “אולי צריך לנסות כיוון אחר”, המשיך עילאי, “אגדה פמיניסטית או סונטה על העצמת נשים”.
“צריך?” הלם בו אביחי, “מי בדיוק צריך? אני צריך, מישהו אחר פה צריך? היקום צריך?” הוא הקיף בתנועת יד רחבה את העובדים שכבשו את ראשיהם במחשבים. “צריך! לפעמים אני תוהה מי לוקח על עצמו אחריות כאן. למי חשוב שנצליח. למי אכפת מלקוח שהמוניטין שלו בסכנה ומשלם מכיסו שלושה מיליון דולר”.
“התכוונתי שאני צריך. אני אעשה את זה עד סוף היום”, לחש עילאי בקדרות. רגליו רטטו מתחת לשולחן.
כשהתקבל לעבוד בחטיבה קראה הדס כמה שירים שלו שהתפרסמו בבמות שוליות ומצאה אותם בינוניים בתכלית; הרבה ציפורים ומרחבי ארגמן, להג מסולסל, מילים המאוהבות בעצמן. לנוכח הגסות והתפלות המקיפות אותה מכל עבר, הזדהרו הטקסטים שכתבה. נדמה לה שגם עמיתיה יודעים כי היא ורק היא אמנית אמת ונוטרים לה טינה. תמיד נפלה שתיקה כשנכנסה למטבחון.
“תשמע עילאי, עוד לא נולד האדם שיעמוד בפני הפיתוי לקרוא שיר או סיפור איכותי שנכתב עליו”, המשיך אביחי. אם אתה לא מסוגל לחבר כמה מילים נורמליות, אני כבר לא יודע מה להגיד. כי את המשכורת דווקא אין לך בעיה לקחת כל חודש, וגם לאכול בלי עין הרע”.
הדס נאטמה וזמזמה את הזמזום הפנימי. דרושים לה שקט ועדינות. המילים הבוטות יתעופפו עוד מעט ברוח ויישכחו, אצבעותיה כבר נישאו באוויר מעל למקלדת בתנועת התפוגגות עדינה כמו מפריחות פלומת סביונים ונבלמו מול פניה. פתאום שמה לב ששררה אופפת אותה כמו אדי אקונומיקה רעילים. אביחי ניצב מאחוריה, סוקר מגבוה את הקרקפת שלה.
“תשמעי, בדיוק נכנס משהו סופר-קריטי”, הוא השתהה לכמה שניות וכחכח. “ארנסטו”.
הדס הסתובבה אליו בתנועה חטופה של הכיסא המשרדי. דג החל לפרכס בבטנה.
“עורך דין ופעיל זכויות אדם שעושה צרות ומכפיש את השלטון. הבקשה מגיעה ישר מלשכת הנשיא”.
“ארנסטו”, לחשה.
“אני רוצה שתתנפלי על זה עם סכין בין השיניים, הדס, בלי לקחת שבויים. כמו שאת יודעת. אני רוצה לראות אותך נותנת מאתיים אחוז”.
עכשיו שוקעת הדס בספה וסוקרת בריכוז את תמונת פניו. ניכר שמשהו תזזיתי וכאוב כלוא בתוכו, ריצוד פנימי הנחשף רק באדוות שקופות קלות על פני העור. זה חייב להיות קשור בילדוּת.
“עוד לפני שהיה בן עשר הבין שהוא ילד שלא עלה יפה, נולד בלי הכישורים הדרושים או שמשהו התקמט בו מבלי משים”, היא מקלידה בקדחתנות. “מעולם לא הצליח להטות את גופו בתזמון הנכון כדי לצבור תנופה על הנדנדה. כשהעביר מקל על פני הגדר לא נשמע קול טרטור. לא הצליח לזהות את רגע התפנית המסתורי שבו משהו מצחיק עד דמעות הופך לנלעג. כוכבי תוכניות הילדים עוררו בו רחמים במקום הערצה. העדיף לחזור מאשר לנסוע. ידע תמיד שאם יעצום עיניים עדיין יכולים לראות אותו”.
כן, סוערת הדס. אלה המילים הנכונות.
“מתי בדיוק זה קרה, מתי חל השיבוש? הרמזים פזורים בתצלומים. אפשר לראות פעוט מאושר יושב על כיסא גבוה ושואב ספגטי אל תוך פיו הקטן; אפשר לראות בן ארבע נושף לכיבוי הנרות, ומקרוב כבר ניכר דוק דאגני על הפנים הצחות; מבט אחד בבן השש יבהיר שהוא כבר אבוד. עיניו של ארנסטו חולפות שוב ושוב על פני התמונות הישנות”.
המשפטים מרחפים מידיה כמו בועות סבון יפהפיות.
“ארנסטו הטיל צל על עולמם המואר של בני כיתתו, ובכלכלת השוק האכזרית של הילדוּת היה מוצר ההצללה הזה חסר ביקוש. אפילו קורבן מוצלח לא היה, סִבלו נותר ספון בתוכו ומעולם לא נראה אבוד או מסכן. הילדים לעגו לו והתעללו בו רק מעט ומתוך תחושת חובה. במקום להתעקש לשווא הבין שמוטב להתכונן כראוי לפרק החיים הבא ולהיות מבוגר כשיר. בינתיים, בהמתנה לחיים האמיתיים, התמחה בהתבוננות שקטה”.
הדס נתקפת פקפוק רגעי. אולי באמת עליה להיגמל מלחיצה על בלוטת הרגש, כמו שנכתב בסופה המסויג של אותה ביקורת מהללת בעיתון. פטפטנית פתטית, כתב אז מישהו בטוקבקים. אבל היא בזה לכותבים הפחדנים שלעולם לא יכירו את הלב הפראי של החיים, בוחלת בפרוזה המתחכמת, האירונית והמרוחקת, הלועגת לדמויות מאחורי גבן. איך הפך דווקא הפאתוס לעלבון הצורב מכול? כן, היא תחוש את הדברים כהווייתם.
אני צריכה עוד זמן, היא אומרת לאביחי בפנים חתומות כשהוא חוזר לאפוף אותה באדי אקונומיקה. כן, היא יודעת שחוזה של שבעה-עשר מיליון דולר מוטל על הכף. כן, היא על זה במאתיים אחוז. ברור לה ששוב הרחיקה לכת, אבל בינתיים המילים הלכו ונצברו, מכרסמות בשערורייה הגדולה של הזולת שרדפה אותה כל חייה, אחרוּתָם העקרונית והאיומה של בני האדם. זרים גמורים הקיפו אותה, יצורים גדושים שאי-אפשר לשער איך נראים חייהם הפנימיים מבלי לחדור אל תוכם, ואת מלאכת הגילוי יודעת לעשות רק הספרוּת.
“וגם היום, כשהוא עטור תהילת לוחם צדק ומוכר בכל בית, כמה ארנסטו לחיבה פשוטה; חיבת חולין של רוך וכנות וצחוק. כמובן, רבים הכריזו על אהבתם אליו אבל מעולם לא מצא חן בעיני איש. זאת האמת: קל לאהוב אבל הרבה יותר קשה לחבב. האהבה היא דרכם של אנשים לתבוע בעלות או להאיר את עצמם באור יקרות, עיקר ערכה בהצהרה עליה. החיבה, שדווקא אותה הוא חומד, זו הנעדרת יוקרה, נותרה משאת נפש רחוקה. לו רק ידע איך לפעפע משהו חם מתוכו אל פני השטח ולהפשיר את ההסתייגויות שבוקעות כך סתם מנפש האדם. אך הוא נותר קפוא ויפהפה כמו ארמון קרח חתום”.
היא קוראת לעצמה בקול וחשה שכתבה דברי אמת.
לבסוף לא נותרת לה ברירה והיא נפרדת מהטקסט, מתאבלת על כל המילים שכבר לא ייכללו בו. החטיבה המבצעית מתרגמת את הסיפור לספרדית, אורזת אותו בקובץ מורעל ושולחת לארנסטו. הדס בקושי מספיקה להניח קופסת אדוויל ובקבוק מים לצד המיטה וכבר היא מתחילה להזיע ולרעוד ללא שליטה.
**
רצועות אור בחרכי התריס מושכות את הדס משנתה בעוד היא מתאמצת לאחוז בתמונות האחרונות שהתגלגלו מול עיניה. נרגזת היא מרימה מעט את עפעפיה ומבחינה שפסי האור אינם מפוזרים לאורך התריס באופן אחיד; כמה מהם דקיקים, אחרים רחבים ובוהקים כנהרות, ושלבי תריס אחדים הדוקים כך שאינם מותירים כל חרך ביניהם. המתכונת מקסימה אותה והיא מונה: שישה דקים, שלושה עבים, חמישה נטולי פס. ניטעת בה ההבנה שהיא ישנה כבר שנים למרגלות בַּרקוֹד עצום שכמוסים בו פרטיו ומחירו של מוצר יקר, אולי אפילו היא עצמה. הדס פורשת את ידיה לצדדים בתנוחת הצליבה הביתית, ימינהּ מרימה את הטלפון מהשידה ושמאלהּ מגששת אל צדה הריק של המיטה. היא ממצמצת מול המסך בבהלה: שלושים ושש שעות חלפו, ומוני השיחות וההודעות מתפקעים מסְפרוֹת.
“הוא לחץ”, בישר לה אביחי. “הכול עובד מושלם”.
“כל הכבוד, תכנסי אליי מיד כשאת מגיעה”, כתב אביעד.
“את הבונוס תקבלי במשכורת הקרובה, בניכוי מס כחוק”, עדכן אבירם מהכספים.
ואף מילה מארנסטו. כנראה לא אהב את הסיפור. טעם מר עומד בפיה.
כעבור שעה, פלומת האפרסק שעל לחיי אביעד זוהרת באור הלבן של חדרו מדופן הזכוכית. הגונג עוד מצלצל באוזניה. “עבודה מצוינת כרגיל, הדס. הלקוח מאוד מרוצה. בתוך שעות קיבלו מהתוכנה את כל ההוכחות שהיו צריכים”.
פניו מביעות התעלות. “למה לא תקני לך משהו יפה?”
היא מחליטה שתזמין אגרטל גדול, אנדרטה לרגש.
“אה”, מגרד המנכ”ל את שערו המקליש, “הממשלה שם פרסמה שהוא מת בכלא בלילה. התאבד אחרי שמזימותיו נחשפו או משהו”.
החדר שואג ואז נדם. הדס מרגישה את פניה נמסות מבפנים.
“ארנסטו”, היא נאנקת. תמונות מבזיקות בראשה, ראש יפה קפוא בהבעת עלבון, חולצה לבנה ספוגת דם, רגליים אחוזות עווית. “איש כל כך טוב”.
המנכ”ל קם מכיסאו בלאות, מצטער על צערה אבל באופן כללי וממרחק רב, כמו היה אסון רכבות בבנגלדש.
“הדס, תהיי חזקה”, הוא לופת את כתפיה. “תחזרי אחרי: אני חזקה!”
“אני חזקה”.
“אני עובדת מצטיינת”.
“אני עובדת מצטיינת”.
“החזון שלנו הוא להביא פרדיגמה חדשה לשוק הביטחוני תוך מינוף יתרונותינו הספרותיים”. הדס מהססת, לא בטוחה אם עליה להמשיך ולדקלם את מילותיו, אבל הוא כבר שועט קדימה.
“תזכרי שאנחנו חייבים להיזהר מפני המדרון החלקלק של הבחנה בין טוב לרע”, אצבעותיו מתרוממות ותוחמות את שתי המילים האחרונות במירכאות אוזני ארנב, “את זה מוסמך לקבוע רק הלקוח על פי מיטב שיפוטו”.
הדס מביטה מבעד לקירות השקופים אל מישורי הפרקט, שבהם שיבצה המעצבת נגיעות עליזות של סלעי בזלת. העובדים לא נראים עוד, עוכלו כולם בקיבת הברזל של מפלצת התאגיד, מפלצת שהיא סך כל מרכיביה ובה בעת אדישה להם לגמרי, וזה סוד כוחה, הרי היא רק בע”מ ואין עירבון לכלום בחיים. המזגן רוחש בתקרה, במרחקים מנקה את עצמה מכונת הקפה ממשקעים בקול טרטור, מדפסת פולטת דפים בנשיפת נחש.
“אני רוצה לראות אותו”, הדס תובעת בבהילות.
“את מי?”
“את ארנסטו. התוכנה שלנו צילמה אותו כל הזמן. אני רוצה לראות את הפנים שלו מיד אחרי שפתח את הקובץ”.
אביעד מתקשח. “בואי הדס, הרי את יודעת שיש חומה סינית בין חטיבת התוכן לחטיבה המבצעית. זה אל”ף-בי”ת של אתיקה מקצועית”.
“אני חייבת, זה ממש חשוב לי”, בוקע ממנה קול זר ונחרץ.
“טוב, תני לי לבדוק עם אביאל”, הוא אומר בחמיצות, “אולי נוכל לתת לך משהו לפנים משורת הדין”.
הדס שוקעת חזרה בכיסא בתבוסה שנגרע ממנה מיד כל צער, כמו ניכוי מס במקור מטעם רשויות הנפש.
“בכל מקרה, אביחי ואני רצינו לדבר איתך על משהו חדש שנכנס ממש הבוקר. סופר-קריטי”.
הוא משתהה כמה שניות. “מוּחְסֶן”.
הדס נמתחת, רוח חמה נושבת דרכה. “מוחסן”, היא לוחשת.
“משורר גולה, מתבטא באופן מתסיס כלפי המנהיג העליון. צריכים פה עבודה עדינה במיוחד”.
נדמה שהמנכ”ל ממשיך לדבר אבל היא כבר קמה וצועדת ברגליים כושלות לעבר עמדת העבודה. אצבעותיה מרפרפות על המקלדת. מוחסן. השם מתחיל לפעום בפיה, חם ומלוח. לשונה כבר חוקרת את האותיות החדשות וחותרת בתשוקה אל מגלשת הנו”ן הסופית שממנה תצלול למטה, אל עומק התופת של הזולת, לשאוב ממנה תוכן איכותי.